אין כמו ילדים- 1

כשאוסנת קמה בבוקר היא לא תיארה שהיא תסתכל על היום הזה בדיעבד ותדע שהכל היה יכול להסתיים אחרת. הבוקר היה שגרתי כמו כל הבקרים, היא קמה, הכינה לעצמה קפה, צחצחה שיניים, העירה את הבנות, בעלה כבר הכין סנדוויצים במטבח ואחר כך זירז את הבנות. כשעה קלה אחר כך יצאו כולם מהבית ואסנת ראתה זימון לאסיפת דיירים בשכונה. משונה היא חשבה, אסיפת דיירים בבנין מתרחשת פעם בשנה או אולי פעמיים אבל אסיפת שכונה, זה פעם ראשונה. היא לא הקדישה לנושא יותר מידי מחשבה מכיוון שליטל בתה הקטנה דרשה מעט תשומת לב, שאכן הוענקה.
היום המשיך כרגיל בעבודה, היא החזירה את ליטל מהגן ולירז בתה הגדולה חזרה מהחטיבה והחלה לעשות שיעורים. אסיפת השכונה החלה בשבע בערב, לא מעט דיירים התאספו בחנייה של אחד הבתים- חלקם ישבו על הדשא הסמוך או נשענו על החומה.
שני אנשים שאוסנת לא הכירה קם, היא לא זיהתה את האנשים, אבל מי בימינו מכיר את כל השכונה. חלק מהאנשים השתתק ותרכז בדם אך רוב התושבים שבאו דיברו עם שכניהם או סתם דיברו בסלולארי,שמי רז, הוא אמר בקול רם, רז אשד ואני עבריין מין מורשע. משפט זה השיג את האפקט הרצוי וכל הקהל השתתק והתרכז ברז, אתם לא מכירים אותי אבל אולי כדאי שתכירו, שמי רז כפי שאמרתי ואני הורשעתי בסדרת עבירות מין בילדים לפני כחמש שנים, ישבתי בכלא 4 שנים וחצי וכעת שוחררתי על התנהגות טובה. האדון לידי הוא צבי עותר, הוא קצין מבחן ותפקידו לפקח עלי. צבי הנהן ורז המשיך.. אמנם אין חוק בארץ שמחייב אותי להודיע לכם על עברי, אני עושה זאת כדי שעברי לא יחזור, אני מטופל כרגע בתרופה חדשה שאמורה לדכא את החשק. אני מודיע לכם כי שכרתי השבוע דירה פה בשכונה. סוטה חולה צעקו מספר אנשים ומספר אימוים נוספים

אנשי הערבה-1

הסירחון במאורה, הוא הדבר הראשון שחושיו קלטו עוד בטרם פתח את עיניו לראשונה כשנולד, כשיגדל הריח הזה יהיה הריח של עמו ולא יפריע לו כל כך אך הדבר הראשון שנחקק בזכרונו בניגוד לשאר בני עמו הוא זיכרון שיישאר עימו לתמיד. שנות ילדותו עברו עליו באותה צורה כמו על כולם- הוא ינק כמו כולם, שיחק במשחקי קרבות ומלחמה די כמו כולם והיה מעל הממוצע בחוזקו וזריזותו אך לא היה הכי חזק בשום תחום- הוא גילה כשרון טבעי לחרבות וכשרון מסויים בחץ וקשת, אך שום דבר לא סימן את העתיד שנכון לו, שהוא זה שינצוץ ויתחיל את תחילת עידן השגשוג.

החיים בערבה הגדולה לא היו קלים, הערבה עם עצי הענק ועשבים בגובה שני מטרים ויותר שרצה חיות בר ויצורים שונים. עדרים רבים של פילי ענק, נמרי ענק ושאר יצורים שגדולים בכמה מידות מאותם יצורים בכל מקום אחר. בג'ונגל מדרום היו אמנם עצים ענקיים- אך לא היו חיות יוצאות דופן בגודלם, במדבר הלתי נגמר מצפון גם לא היו יצורי ענק- לפחות לא בתחום שחפף לערבה. ממזרח ומערב נדמה שאין קץ לערבה ולמרות שהרבה לטייל הוא אף פעם לא גילה אם יש או אין לה קצה.

מעת לעת היו עוברים בערבה סוחרי עבדים במטרה להתעשר בקלות- והוא ועמו התרחקו מהם ושמרו לעצמם והצליחו בכך, רוב סוחרי העבדים לא איתרו אותם- ואלה שאיתרו- לא זכו להאריך ימים להפיץ את המידע. השבט המבודד חי לו בשקט בפינה של הערבה האין סופית- ניזון בעיקר מבשר של ביזונים או איש סוס או שניים שתעו וטעו והתקרבו לאיזור.

כשהוא היה בן 7,סוחרי העבדים החלו להתקרב יותר ויותר אל האזור, ולשבט היה ברור שיום אחד הם יצטרכו לעזוב או להילחם עד חורמה. ממזן זה ואילך גורלו של סקאג השתנה.

פרק א

השקט חזר לג'ונגלים של לגלג, אחרי עשרים וחמש שנה של הידרדרות, המצב החל לחזור לקדמותו, המפלצות סולקו בזו אחר זו, הפרחים חזרו לפרוח, ושמחת האביב הייתה בעיצומה, שמחת האביב המונגית השנתית כבר הייתה ביומה השני, עשרות מונגים בילו זה בחברת זו, וזו בחברת זה באורגיה סוערת. המונגים הם גזע מלא שמחה וחיי בהרמוניה עם הג'ונגל ופעם בכמה שנים מחדש את עצמו, וכעת אין דרך טובה יותר מלהתחדש מאשר השמחה המונגית. מרקון היה מבוקש ביותר, הוא תמיד היה המונג החזק ביותר בלאמפו וככזה נהנה יותר מהאחרים, אך גם לו זו הייתה שמחת האביב הראשונה.
הוא בדיוק נפרד משתי מונגיות כשפתאום החלו להישמע קולות קטנים וצווחנים מכל עבר, בהתחלה הוא לא זיהה את הקולות, אך במהרה הוא זיהה את מקורן, אלה היו הפיקסים הקטנים אפילו מהמונגים, שתמיד קשקשו דברים חסרי משמעות, אך הפעם הם נראו מבוהלים ועצובים, מרקון לא שמע ישירות מהם מה אירע, אך השמועה פשטה במהירות בלאמפו, אבל כבד התפשט במהרה וחגיגת האביב הופסקה, "בן האלולי מת" אמרו הקולות, אך כיצד זה ייתכן,"פרנג'ין מת", הפיקסים נעלמו כמו שבאו בבכי וקולותיהם הצווחניים נשמעו היטב בג'ונגל שדמם לפתע, התחושה הייתה שכל חיות הג'ונגל באבל על מות חברי מסדר הדבש ובעיר על בן הלאמפו, אחיהם, ילדם, פרנג'ין. פרנג'ין שעזב את הלאמפו בגיל צעיר וגדל במקום אחר והשמועות על מעלליו הגיעו הרחק, חבר מסדר הדבש, מגנם של הפיקסים, יקיר הנשרים ביחד עם כלבו הנאמן בוגלגו קוטל הדרקון.
המונגים הם עם מלא שמחת חיים ועצב היה תכונה לא נפוצה, אך במקרה זה העצבות הכתה כמעט בכולם, בכולם למעט מרקון שישב לו בצד וחייך. מרקון חשב לעצמו הנה הגיע ההזדמנות שלי להוכיח מי אני,
לפרנג'ין היה תמיד מזל, הוא בעצם לא עשה דבר, אלה היו האחרים שעשו את הכול, בראדור בטח הרג את הדרקון, גונדולן הוא זה שהגן על הפיקסים, פרנג'ין בטח התחבא בצד, ולקח את התהילה לעצמו כמו שהוא תמיד עשה. מרקון החניק את החיוך ויצא לנחם את חברי הלאמפו. לרוב המונגים היו חיות מלוות שהיו חברם וגם מגינם, אך למרקון לא היו, הוא תמיד קינא בפרנג'ין על שמצא שתי חיות מלוות, ולא הבין איך הוא לא הצליח. המונגים בתור עם תמים ומלא אהבה לא היה מסוגל לתפוס את רגשותיו של מרקון, קינאה היא רגש שלא קיים, היא איננה קיימת אצל חיות הבר ואיינה קיימת אצל המונגים. אך מרקון היה גם יוצא דופן במיוחד הוא היה חזק מרוב המונגים, אך יכולתו התבטאה ביכולת התחבאות שאין כמותה, מסוגל היה לטפס על העצים ולזחול על הקרקע בלי שיבחינו בו, בנוסף הוא התמחה ברעלים שהיוו את תחביבו העיקרי.
בתום ימי האבל ניגש מרקון אל ראשי הלאמפו והציע לשלוח את עצמו למשימה מיוחדת ומלאת כבוד למצוא את גופתו של פרנג'ין ולהחזירה אל הלאמפו, וכמו כן למצוא את בוגלגו וקיה מלוויו של פרנג'ין ולהחזירם גם. ראשי הלאמפו לא שמחו אבל נעתרו לבסוף. בצער רב נפרד הלאמפו ממונג נוסף שיצא לדרכו צפונה. כל אותה תקופה מרקון ערך את תוכניותיו, הוא תכנן להשלים את משימתו, להביא את גופתו של פרנג'ין אל הלאמפו, כי בדבר אחד היה מרקון בטוח, ובתחושה זו הוא לא שיתף אף אחד, פרנג'ין חיי, הוא היה בטוח בזה כמו שהיה בטוח שחיות הג'ונגל מכירות את אופיו, כמו שהיה בטוח שיכל להתגנב לכל אחד בלאמפו ולהתחמק מכל טורף, כמו שהיה בטוח שפרנג'ין מזויף, הוא יוכיח זאת, יגלה את האמת, ואז יהרוג את פרנג'ין ויחזור ללאמפו כגיבור והיחיד שיודע את האמת.